| מביטה- לא מביטה, רואה- לא רואה.. מתמקדת- ובוהה.. המוסיקה פועמת לי במוח, מחרישה דרך האוזניות ופתאום אני קולטת את זה באדישות איטית ומזעזעת- “שלום, אני נוסעת”(yeah’, right.. הלוואי וזה היה קל כל כך)- אבל אני נוסעת באמת. נוסעת, נוסעת, נוסעת- ותעזבו אותי כולם בשקט.. מנסה להשתיק ונבהלת לגלות שעשיתי עבודה טובה מדיי.. לא רק השתקתי- הכחדתי כל משהו חי שעוד היה סיכוי ששרד שם. צוחקת ברחוב עם זרים חוזרת אליי.. הדבר היחיד שמרגיש קצת כמו ה”בית”, רק שאני לא יודעת איך להתמודד, מה לעשות עם הבית הזה.. לא “תכליתי”. “תכלס, תכלס- נו?!!!!!!!!!!!!!” “שטויות”. ו “משחקים” ו”אומללות” “פילוסופיה” “הבידור הקטן שלה, ככה היא נהנית”
ואולי הוא צודק הכי עצוב.. שהוא צודק. הכל אצלי “רוח”(מהרפרטואר של אמא) הכל אצלי.. איך היא עושה? “פוףףףף”.. והתנועה הזו, שלה.. ובמציאות- דבר אינו ממשי. מה שעושה ממני קליפה ריקה. נטולת תוכן ופוטנציאל כלשהו לממש כל שביב פוטנציאל שכן טמון בי..
אני מרגישה(לא- “אני מפחדת שאני”. ולא “לא יודעת האם אני”..) שאני מילולית- בורחת. בורחת, רצה, נסה.. מהמחשבות שבינתיים רק מזדחלות לאיטן בראש, מתקבעות, מתחפרות ואני רצה.. אוף.
|
Archive for January 23, 2012
no title
Monday, January 23, 2012סיוטים..
Monday, January 23, 2012סיוטים.
מתעוררת
חצי אדישה חצי מנותקת
מזיעה.. זיעה קרה.
עוד לילה.
עוד סיוט.
לא רוצה להרדם. לא מצליחה שלא.. העיניים נעצמות..
ומחר שוב.. מחדש.
כל לילה.
(לא לישון)
הוא.
(להקיא)
לא לחשוב, לא לחשוב…
תכתבי.. אין כוח לקום
המחשבות כמו פס צמיגי, ערפל שאי אפשר לראות בתוכו
לא רואים דרכו כלום
פס סמיך שלא נותן לדבר לחדור..
חסר תחושה, חסר צורה, חסר מראה
מדיי.
קר לי.
לעזאזל(סליחה).
..
Monday, January 23, 2012אני כל כך רוצה לחתוך.
אני כל כך רוצה לחתוך..
ולהעלם.
ולמות.
רק לקצת..
ולא באמת.
אני כל כך רוצה שזה יפסיק,
ייעצר
ויהיה אחרת
יהיה יפה
רק לרגע, רק לקצת.
ואז שיחזור..
אבל רק לקצת..
אני כל כך רוצה לחתוך. ושונאת שלא.
להקיא.
זה כל כך מעורבב אצלי..
Monday, January 23, 2012הכל כל כך מעורבב אצלי.. שלפעמים אני רק רוצה(ולא באמת) להטיח את הראש בדופן השולחן שזה ייגמר כבר..
וממש יכולה לראות את הסצינה הזו קורית..
וכאילו צופה מראש, מהצד.. (גם) את השניה הבאה, האדישה.
שאני לא עושה כלום.
פשוט מעבירה את הרגע הבא ככה, מהצד.
בלי להטיח, בלי לעצור, בלי לעשות שום דבר(ועזבו אותי מהבולשיט שהייתי אומרת לאחרים ש”אני עושה הרבה” ו”אני עושה ל-א לעשות, ל-א לפגוע וזה המון” ושאני עושה “לשמור על עצמי”.. בסדר.
אז למה זה מרגיש חרא??…).
אני פשוט שם.
נשארת.
כמו חרא צף במים(הביטוי החביב על אבא שלי, למקרה שלא ידעתם..)
לא עושה כלום.
נשארת.
וזה- נשאר בי.
נרקב.
בי.
ואני נרקבת איתו.. בתוכו.
מבפנים.
אנשים לא באמת רואים, אבל כשמתקרבים- ..אפשר להריח את הצחנה..
רקובה, רקובה כל כך.
ורק המעטפת.. נסבלת.. וגם זה, בקושי..