Archive for January 20, 2012

חרא.

Friday, January 20, 2012

קשה לי.

 

“קשה לי”- נראה שזה ההמנון הלאומי החדש שלי בימים אלה.

ימים, שבועות..  (חודשים?)

 

רגעים נערמים לדקות,

הופכים לשעות,

מצטברים לימים..

 

דמעות שלא נבכו, מילים שלא נאמרו, חטאים שחטאתי ולא האטתי אפילו להביט.

 

לא להביט לאחור,

לא להביט בכלל,

לא להאט.

 

הכל-הכל-הכל נבעט לשולי הכביש בברוטליות נטולת רחמים תוך השעטה הקורסת, הטרופה שלי הלאה

מעצמי.

 

לאן? (-הלאה)

לאן? (-רחוק)

לאן? (-אני לא יודעת..)

מה יהיה?

(-די…)

 

הנסיון העיקש והנואש שלי ל..

ל-מה? מה אני מנסה לעשות?

מה אני רוצה?

 

לא לעצור, רק לא לעצור.


גם בשביל להבין את עצמי אין לי  זמן

גם כדי להעיז לשאול “ומה?” אני לא עוצרת.

אין זמן. (“זמן”?.. -כוח. אומץ. תעוזה.) . להאט, להביט על עצמי במראה.

להביט לעצמי בעיניים.

ולהשאר.

 

אז אני נמנעת מלתת לרגעים לחלחל.

מנווטת בין שניה לשניה כמו בין ממטר פצצות שנופל עליי

כמו נמלט הנס על חייו..

מנסה לחמוק כאן, להתכופף שם..

לאטום כל חוש, חוויה, זכרון למציאות הזו.. ההזויה..

רואה- לא רואה, שומע- לא שומע.. לא קולט, לא מפנים..

אחר כך, זה יבוא לו

 

ובינתיים רץ.

פשוט רץ.

 

אז אני מקיאה-

מקיאה מתוכי שאלות, רגשות, זכרונות

חוויות..

מקיאה שלא יגע, שלא יגע בי דבר

שיחזור, יעלה חזרה.. לא ירד פנימה..

מרחיקה מעצמי.. אבל לא מצליחה להוציא

 

בעיניים עצומות חזק, אוזניים אטומות לכאורה(אבל רק) ורגליים כושלות-

נאחזת באשליה של מנוסה.

שדבר לא באמת נוגע.

 

חומקת מכל מה שיש בו פוטנציאל שירגיש,

חומקת מעצמי..

 

וממשיכה לרוץ.

ממשיכה לשעוט

ממשיכה בדהירה מושתקת כל חוש הזאת קדימה..

 

 

-לא ליפול,

רק לא ליפול-

 

 

מועדת ומאיצה בעצמי להמשיך

לא לתת לזה להרגיש, לא לתת לזה לחשוב

לא לתת לזה להיות

כי אם כן..

זה נראה כי שערי הגיהנום עצמו מאיימים להפתח ולבלוע אותי לתוכם

ואני מפחדת.. מפחדת כל כך

פעם.. הרגשתי כמו ילדה קטנה שרוצה שמישהו יקח אותה, יחבק אותה חזק חזק..

יאמץ אותה אל חיקו

ופשוט להירדם. שלווה

והיום זה גם לא זה. אין בי רצון שיגעו, אין בי רצון שיתקרבו, אין בי רצון שאיש ינחם או יגונן עליי

משהו בי בודד את עצמו. שם חומה, נעל שערים..

ואני לא מרגישה..

אולי אם יחפרו עם סכין מנתחים שם, עמוק עמוק.. יעשו איזה הליך רפואי, תיקון מורכב וסבוך.. יוכלו למצוא שביב אנושיות שעדיין נותר בי

יוכלו למצוא משהו בר תיקון, משהו אנושי, צבעוני.. אמיתי- שיש בו סיכוי שיפרח..

 

ובינתיים אני יצור. כמו שגבי תמיד קרא לי.. יצור.

 

להמשיך, לרוץ, לא לחשוב

לא להרגיש, לא לגעת, להביט..

לא באמת, לא עכשיו. לא אף פעם.

 

בדיוק כמו האוכל הזה, שאני  דוחסת לתוכי-

 

איך מטרופולין אמרו?

“לישון בלי לחלום, לישון בלי לדעת

לשקר בלי לחשוב, לאהוב בלי לגעת

הולכים לדבר- שיחה בלי לשמוע,

ללחוש מרחוק- ללחוש ולברוח”?..

ככה אני.

 

לרוץ,למעוד,לכשול,ליפול

ושוב

והלאה

ו..

רק לא לחשוב.

העיקר.. לא לחשוב..

Friday, January 20, 2012

 

די.

די!!

 

 

(מצאתי את עצמי צורחת על עצמי במקלחת.. תופסת את הראש בשתי הידיים וצורחת על עצמי)

 

 

 

נהדר, אז הגענו לרמה חדשה של טירוף..

“הגעתי”, יותר נכון.. או שבעצם לא- i got it right the first time..

זה “אני, עצמי ו(גם)אנוכי”.

 

כמו שני קולות שחיים בראש שלי.

שני אנשים שחיים בי.

ונלחמים.

ביניהם, בעצמם, בי.. בעולם. לא משאירים מקום לשום דבר מסביב,

לא משאירים כוח לשום דבר אחר

טווים רשת, סבך חוטים בלתי חדיר שלא נותן לשום דבר חיצוני להכנס

 

קולות שנלחמים בתוכי,

בי..

קורעים את המוח שלי לגזרים..

 

כל הזמן.. (-רוב הזמן)

מכרסמים כל טיפת שפיות שעוד נותרה בי..

 

 

וברגע שאני מחלישה מעט את המושכות,

מרשה לעצמי להתרווח קצת.. לנשום..

מעיזה- לא מעיזה לנוח..

טיפה..

– זה מופיע לי מול העיניים, במלוא הדרו.

מגחך, לועג.

מטיח בי אותי, במלוא עוצמתי.

 

מזכיר שזה לעולם, אף פעם- לא באמת ילך.

שהוא לעולם לא באמת יתרחק.

 

 

הקול השפוי והקול שחרד.

והקול האדיש, שנאטם. כמו ילד שעוצם עיניים, מכסה על האוזניים בשתי ידיו ויורד לישיבה שפופה.

כמו איש עייף שלא מסוגל, לא מוכן לספוג יותר. עייף מעצמו..

 

די, די!!!

תפסיקי כבר!

תפסיקי!

מה את רוצה?

 

זאת המלחמה שלך להלחם בה, אור.

שלך!

 

גם אם תיפגשי איתו כל יום,

גם אם תקבעי אלף פגישות-

את זאת שצריכה לעשות את העבודה!!

 

את!!

גם אם הוא יהיה איתך 24/7- מתישהו תצטרכי להשאר עם עצמך

מתישהו א-ת תשארי!!

א-ת, ילדה..

 

וא-ת תצטרכי להתמודד.

אז תפסיקי כבר,

תפסיקי!!

 

 

מה את רוצה??

שהוא יאמר איזו מילת קסם,

יחדיר בך משהו שפתאום- הופ.. באיזו הארה פתאומית תתחילי להנהג אחרת?

שהוא יעשה א-ו-ת-ך אחרת?

 

זה לא יהיה, לא יקרה.

זה לא יכול לקרות..

 

הוא לא יכול- ואת יודעת את זה.

לא הוא וגם לא אלוהים.

ואת יודעת משהו? גם אלוהים לא חי את החיים במקומנו.

בגלל זה הוא למעלה ואנחנו כאן, למטה.

 

ובגלל זה הוא(רם) – כאן, למטה

אלוהים לא..

בגלל זה הוא כאן-

איתך!!!!!!

 

אלוהים.. הוא לא נגיש, את יודעת..

הוא שם, למעלה. אין לו דמות, אין לו צורה.. הוא.. הוא אלוהים.

הוא אלוהים וזה התפקיד שלו.. להיות המשהו הזה, האלוהי, ה unreachable

רחוק וקרוב- אבל לא –באמת- כאן. ואי אפשר –באמת- לגעת.. המשהו הזה שנמצא בלב, מחזיק אותנו ומוביל קדימה..

 

והוא– אמיתי. ריאלי. הוא כאן.

וזה התפקיד שלו.

להיות כאן.

והוא באמת כאן.

אז תפקחי כבר עיניים ותראי את זה!!

ותשתמשי בזה.

ותשתמשי בו. כל עוד הוא נותן- פשוט תקחי- אבל תקחי כבר..

ואל תשכחי להגיד תודה.

 

במקום לדבר מילים מנותקות מרגש(ולרוץ במעגלים של הקטנה, תיעוב עצמי ובוז בגלל זה)

גדולות ורמות- אבל חלולות מתוכן..

פשוט תעשי!!

 

 

ותפסיקי לייבב שעכשיו זה לא מתישהו,

ותפסיקי ליילל שלא מבינים אותך

ותפסיקי לברוח לכמה שאת מסכנה וללרחם על עצמך.

 

לא הרווחת את זה, יקירה.

 

שבי ותחשבי עם עצמך- מה את רוצה?!

מה?

 

ואולי במקום לבכות כמה קשה לך- תגידי את הדברים האמיתיים

אולי במקום להתמקד על לחפש דרכי מוצא איך לסתום את הרעב- תגידי משהו שבאמת נוגע בנקודות החשופות?!

 

 

תבכי, תקטרי, תרחמי על עצמך- אבל פאקינג תעשי!

תלחמי על עצמך..

 

לפחות תתני לו את המקום להלחם עלייך, ילדה..

תפתחי לו פתח.

תעזרי לו להכנס..

להבין.

לראות.

לדעת.

 

_______________________________________________________________________

 

את לא מְשַׁנָּה, יקירה. זה בדיוק סיפור האנורקטית עם כפית הסוכר. לא מספיק ולא באמת.

ואת יודעת את זה.

 

אז תשאלי את עצמך, עם יד על הלב-

מה את רוצה?

 

 

תעצרי רגע, ותנסי באמת להיות כנה עם עצמך..

תנסי באמת לשאול- האם את רוצה לשנות?

האם את מוכנה לשנות?

לא משנה כמה.. רק האם בכלל?

 

כי אם לא-

(נכון, אני כמעט) בטוחה שהוא(לא)  ילווה אותך עד שתהיי מוכנה(כי.. מתי זה יקרה? כמה זמן? לנצח?!).

עד שתהיי מספיק חזקה.

(אבל אולי יישאר)
(אולי)הוא עדיין יהיה שם.

רק תהיי כנה. עם עצמך.

זה הזמן, יקירה. כשיש מי ששם, יחד איתך.

כשיש מי שמוכן ללוות אותך.

בצד שלך, באמת באמת נמצא שם.

איתך.

כשאת לא לבד-   are you(willing to, ready for- whatever consequences it might drag along with it? are you really?)..

cause if not- it only means ur not desperate enough

ur not ready to do WHATEVER and go WHATEVER and face WHATEVER- simply because u cant stand another second of the now and here

and every second u are- staying in the mess,

this shithole one may accidentally refer as” your life”.. it’s only you ur screwing over

U

 

second by second, one precious  moment after another

YOU

 

 

אז תתני הזדמנות (נוספת) לכּנוּת.

תתני הזדמנות (נוספת) לליפול.

תתני סיכוי ללהרפות, לעזוב אחיזה.

לעזוב, פשוט לתת לזה.

אבל באמת.

 

את תראי שזה ישתלם.

את תראי, כשזה ישתלם.

ואת תראי כמה.

את תראי, תאמיני לי.

את תרגישי.

 

אבל את חייבת לתת לזה.

לתת לו.

לתת לעצמך.

 

סיכוי..

 

בבקשה, אור.

תני פתח לעזור לך

תנסי.

פתח למשהו אמיתי וכּן ושלך ובאמת

תגידי שאת מפחדת

תגידי שאת לא מצליחה

תגידי שאת מפחדת לשנות.

תהיי הבחורה שכתבה לו אז, שדיברה איתו אז.

שלא היה לה מצע רך יותר ליפול אליו. שהייתה מוכנה להמר על הכל בכל רגע, בכל פעם מחדש.

שהתחננה.

המפוחדת ב-א-מ-ת. החלשה ב-א-מ-ת.

אבל במובן אחד- לא פחדת. לא היה לך למה לחזור, לא היה לך מה להפסיד באמת.

היית נואשת, והיית מוכנה להכל.

 

לא המשחק שאת בעצמך לא קולטת שאת משחקת עד הרבה אחרי, לא המסיכה הזו שלך מבטון.

את שקופה לכולם חוץ ממך, מותק.

יצור לכוד, דוחה, מעורר רחמים ונואש.

יודע שזה-זה. שהוא שרוף. ויודע עד כמה.

מסרב להביט ולראות שכבר אין מוצא, אבל הלב, הראש קולט..מפנים..משתולל מרוקן.

 

אז תהיי כנה כבר..

מהר…

עכשיו.

אתמול.

המסיכה שלך הרבה יותר שברירית מכפי שנדמה, את פשוט צריכה לתת פתח להתקרב..

 

תגידי “אני מפחדת”.

תגידי “אני נופלת”

ותגידי “אני לא מצליחה להשאר להקשיב לתשובה”.

“אני לא מצליחה להשאר להרגיש את המילם שאני מדברת..”

 

אבל תדברי.

אל תחפשי, אל תחפרי, אל תנתחי.

 

למה? -לא יודעת.

את לא צריכה לדעת. את לא המטפלת של עצמך(עשית את זה כבר די והותר זמן, לא? זה לא עבד)- את לא צריכה להיות וזה לא התפקיד שלך .

אבל את כן צריכה להיות כנה- זו פאקינג החובה שלך. כלפי עצמך וכלפיו.

 

והוא צודק,

הוא צודק שחבל על הכסף- שלך ושלו.

אם את לא באמת רוצה, אם את לא באמת מוכנה-

את מבינה את זה?

בשביל מה את נוסעת אם את רק משלה את עצמך ובעצם לא עושה שום דבר?

את צריכה באמת לשנות. באמת להביא את הלב שלך לשם.

באמת להיפתח.

באמת להתמסר.

 

ואת ל-א.

 

מה משתק אותך?

מה עוצר אותך?

מה מפחיד אותך כל כך שאת לא מסוגלת לרגע לעצור ובאמת להתמודד עם השאלות, התשובות, ה.. עם עצמך?

 

למה את כל כך נחושה להמשיך לרוץ, לברוח כשכל מה שאת מדברת עליו הוא שאת עייפה.. ולנוח..?

את פאקינג תני לו.

תניחי את הראש. תתמסרי. תבטחי.

ותתני לו לעזור.

 

לפחות תגידי שאת לא מצליחה.. כמו גלגל שממשיך להסתובב בכוח הרוטציה,

כמו אדם שממשיך לצעוק מ”כוח הוויכוח”, כאשר הוא כבר נטול עניין ולהט להתווכח או להיות שם

כמו איזה אי שקט בי.. שממשיך להסתובב במעגלים..

לא יודע לעצור. לא יודע להרגע. להיות בשקט רגע..

כאילו גם אם אשקוט- זה יזמזם לי בעצמות..

 

אבל תהיי כנה.

את חייבת את זה לו, אם לא לעצמך.

את חייבת את זה לו, שאת מעריכה ומכבדת כל כך.

וביננו- את חייבת את זה לאדם היחיד שמשהו בו לא דורך אותך, כמו קשת.

כמו קפיץ.

שעל ידו את כמו שאז, לפני שנים.. כשכתבת.. באמת את.

“התעוררת” אחרי שכתבת ולא הבנת איך כתבת את זה. אבל זו היית את.

ואם ניסית להיות מודעת או מחוברת תוך כדי, לשפר או לנתח, לערוך או לשנות- איבדת את זה. איבדת את החוט, התפזרת והלכת לאיבוד..

במילים, באותיות, ברווחים.. איבדת את הדרך בין הקווים כמו במבוך מסורבל- אומללה ולא יודעת כיצד לצאת החוצה אל עצמך.

וזה העניין..

ששם, ב”מבוך” הזה.. הוא שחיבר אותך לעצמך. בלי מילים, בלי עריכה, בלי לדעת איך ולמה ובאיזה אופן. ולא היה צורך לדעת.

בלי ביקורת.

הוא היה הצינור שלך, אשר הוביל אותך אל עצמך. שביטא אותך.

 

אז לאדם היחיד הזה, שעל ידו את מתנתקת בלי להיות מודעת לשאר היקום,

בלי לחשוב על “בעוד רגע”(מתי יש אוטובוס?) “בעוד שעה”(קר בחיפה? יש גשם בחוץ? הדלקתי מזגן?) “מחר”(מה אעשה מחר?)

בלי “לא להיות שם”..

בלי להיות לחוצה ומתוחה ומפחדת ודרוכה..

שאת מנותקת.

אבל את פשוט את.

ואת שם.

שאת מתנתקת.

אבל שם את פשוט נוכחת. זה כמו לגזור קצוות חוט משני צדיו ולשים את הדמות על החתיכה הגזורה.

 

לאדם היחיד הזה..

את חייבת את האמת.

גם אם זה רק כאשר את בו ברגע  שהיא מבליחה על פני השטח מספיק בדיוק כדי שתקלטי אותה.

 


This is a blog At.CorKy.Net