fuckedup

סיוטים, סיוטים סיוטים..

כבר שבועות שלא מצליחה לישון

מתעוררת בזיעה קרה, כל לילה

כמו איזה פסיכופט מנותק- בשלווה מושיטה יד רגועה לבדוק את הפלאפון לשעה

חצות

ושוב.. (אולי כמה שעות נשרפו?) – חצות וחצי..

ואז שתיים

ושלוש..

ושוב

ושוב

ועוד פעם..

עוד מעט בוקר

עוד מעט אור..

שש,

שבע..

בשמונה מצליחה לישון “קצת” רצוף..

חולצה ספוגה(שוב)..

לילה נוסף נגמר..(מפנה מקום ליום.. של אוכל. שומן.. צמיג..

ואני, אני אני.. יותר מדיי אני.

ואיך זה, כשאין אותי בכלל?)

[מלבד שעה בשבוע]

קראתי קצת את עצמי לפני כמה שנים

“זה זמן מה, תקופה,

שהלב מלא תחושות, היד נטויה לכתוב, המחשבות רצות- והנפש.. הנפש שוקטת.

אולי בדיוק מפני שהמחול הפנימי כבר איננו דוהר בי, כבר לא נראה כמו מסך ריק.

לא מרקיע , נוסק לקיצון בשיאו ולא מתחפר. רוקד, מתעופף מעל הקרקע, נוגע לא נוגע.

חי.

נושם..

וכך גם אני”

איפה כל זה היום?

כי היום הכל רק מסך ריק.. והלב ריק..

ולמחשבות.. אני לא מצליחה להגיע

.לא מצליחה לגעת בי.. ובתוכי- אין בי שלווה

מי בכלל מדבר על נפש..

ריקה, מנוכרת, מנותקת.

ואני תוהה.. מתי זה שוב התהפך? מתי, היכן, מדוע?

כיצד לא הבחנתי?

כתבתי הרבה שיציאה מהארון בעיניי- אין לה כל קשר לנטיה המינית של האדם. יציאה מהארון בעיניי היא לצאת מהארון בכל רגע ורגע, בכל נושא ונושא, מול כל מרכיב מהסביבה שלך. מול עצמך.

יציאה מהארון היא אותה התחושה כאשר נמצאים בכל סביבה, עם כל אדם, בכל אינטראקציה- ולו של קשר עין-  תחושת האשמה.

תחושת הפגום. והתחושה של ריבוי מחשבות. של מליוני מחשבות רצות בראש כמו במירוץ מטורף, מועדות על עצמן, נתפסות אחת ברגלי רעותה..

ונסיגה, כניעה אל ברירת המחדל- אל השקר.

לשקר,

לשתוק, להכנס לארון. מלא הצללים והמסריח והחמים והנוח והמחניק, והמוכר והישן. שהרבה פעמים כבר כל כך לא מרגישים “שלנו”- ובכל זאת.

ארונות הקבורה, שקוברים אותנו בכל פעם מחדש.

בתוך עצמנו, בתוך סודות,

בתוך קירות שסוגרים אותנו..

“אני לא יודעת מה נסגר איתי. אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אפילו. אני לא יודעת האם אני רוצה לרצות, בכוח. בכוח רב מדיי. אני מנסה, ומנסה יותר מדיי.”

והיום- אפילו לא זה. אני אפילו לא מנסה..