fuckedup

מה נסגר עם התקפי החרדה המחורבנים האלו?

זה ייגמר מתישהו?

פחדים, פחדים, פחדים..

חרדות ושוב פעם חרדות..

די..

עייפה.

הזכרת לי שביקשת להתרחק מפורומים וחברה לא בריאה..

אז אני כותבת לעצמי..

עם עצמי.

קראתי קצת חומרים ישנים שכתבתי, מזמן

וכל הפחדים שלי, כל מה שהעיק עליי בעבר- זה אותו הדבר.

הפחד מלא להיות בסדר

יותר מפחד לא להיות-

הפחד לא להיות בסדר. פחד מצמית. מהכל. בהכל.

כל הזמן.

הראיה הזו של “איך אני ואיך אני ואיך אני ואיך אני” והביקורת העצמית המטורפת הזאת..

, הראיה המפוכחת, החותכת.. הקוטלת והקטלנית הזו של עצמי את עצמי

בכל פיפס, בכל נשימה, בכל תזוזה.. בכל דבר- בהכל..

אוכלת,

אוכלת,

אוכלת..

שמנה

פרה

מגעילה..

יום אחד

יום אחד את לא יכולה בלי?

יום אחד..

אוכלת..

לפי התפריט, כן..

[איך אמר רוני? אנורקטיות דפוקות על כל הראש, דפוקות בשכל?

אז אני דפוקה בשכל..]

סעמק, סתמי את הפה כבר

תפסיקי לבלוס, מטומטמת..

אכלתי.

הקאתי.

לא הרבה- just enough בשביל להבהיל אותי.

this is not what i want to do

not the place i want to be at

not the step i wanna take next..

this is me, reaching..

“help..”

no- wait!

this is me- STOPPING!

(now)-

“HELP!.. please?”