Archive for January 28, 2012

מה אפשר להגיד כאשר אין מה לומר?..

Saturday, January 28, 2012

אני קוראת בפורום ולפעמים.. אני כל כך רוצה לכתוב משהו מעודד ומחזק ומחייך…

למלא שורות של מילים יפות כאלה, “מרימות”.. אבל ביננו- די מנותקות מהמציאות..

וביננו?

אני יודעת שזה פשוט מרגיש רע.

וכל ההגיון שבעולם.. זה טוב ויפה

 

ועדיין,

זה פשוט..

מרגיש..

 

“זר לא יבין זאת”, הא?..

 

וזה..

ההרגשה הזאת.. ההגיון לא יכול לה..

יש לה הגיון משלה..

 

ובדרך כלל..
אין לי אפילו מה לכתוב שם.. מלבד איזו הבנה שקטה כזו..
שמתמזערת מול כל הכאב הזה.. מול הגוש הזה בבטן..
במעלה הגרון..
שאני יודעת, יודעת כמה מוחשי הוא..
והחמלה הזו, המטומטמת..  שאני נמלאת בה..
והיא כל מה שיש לי..
נראית לי כל כך לא מספיקה..
כל כך לא מנחמת..
אז אני יודעת.
אז אני באמת יודעת.
אז מה.. ביג דיל..
מדליה..
והאצבעות רצות לי על המקלדת.. ואני מנסה לכתוב לרותם משהו מנחם, על אתמול..
אבל יוצאת לי רק אותה פאקינג אמת..
ואני כותבת לה שתהנה.. ומבקשת..
“ו.. בלי שטויות, כן?..
ואם כן- תוודאי שתהיינה “שוות”!”
וכל כך דפוק לצחוק על זה..
(אבל מה אם זה כל מה שנותר בי?..)
וקשה לי לכתוב לה שזה בסדר.. ונורמלי.. והיא לא צריכה להרגיש רע..
על אתמול-

כי אני מכירה היטב את ה”היי” הזה שנמצאים בו לפעמים..
והבחילה שאחרי.

יותר מדיי טוב.

ואת ההאשמה העצמית שמצטרפת אח”כ..
כי זה לא שאמרת “לא”.. (זה רק משהו בך שאמר..)
וזה לא שאמרת “כן”..(ואולי הפעולות שלך כן..)
אבל משהו בך אמר, הראה..

אבל איך הוא היה אמור לשמוע אם את בעצמך לא הקשבת?

ואולי אני טועה.. וסתם חופרת יותר מדיי..

חופרת בעצמי..

חושבת.. במקום לחיות.

חונקת את עצמי בחוטים-חוטים, סבכים חונקים,

שמונעים מכל טיפת אוויר, טיפת אור לחדור.

בורחת, כמו תמיד..

 

ואולי אני פשוט מנסה לכתוב שזו דרך. זו דרך, זה תהליך.
זו למידה.

זו דרך- והיא לא פשוטה
וזה קשה וכואב ומבולבל וחרא ומתסכל במהלך..ונפגעים שם, לפעמים..

ויש נקודות קיצון, כי לפעמים מבהיל להיות בנקודות הללו שנראות “סטטיות”..
אז הולכים ל highs או lows

ומתישהו נגיע לאיזון שלנו. נמצא את מה שנכון לנו, איך שנכון לנו..
בקצב שלנו..
את מה שעושה לנו טוב. את המקומות והאנשים שעושים לנו טוב..
את עצמנו..

את עצמי.
אנחנו נגיע לזה..

 

מתישהו.

and maybe, just maybe.. it’s not that far away..

אני מפחדת.

Saturday, January 28, 2012

אז אחרי שאכלתי.

וקצת נרגעתי..

 

(רגוע)

אני מפחדת מהכל.

הכל.

שלא יהיה לי אף פעם סקס.

שמחר אני אמות.. ולא אזכור איך זה.. להנות.

להרגיש.

להתנשק..

מה זה להט.

ואיך זה מרגיש להיות בין ידיים של מישהו..

 

להרגיש שבאמת, באמת רוצים אותי

להרגיש משהו בי מתעורר באמת

לא להאיץ בעצמי להרגיש, להתעורר..

איך זה כשמשהו עמוק וחזק ממני מתעורר שם בפנים.. שואב למעמקים שאי אפשר להתנגד אלא רק לעזוב ולצלול לתוכם

 

איך זה לגמור מחדירה

לגמור באמת

 

איך זה להרגיש על סף עילפון,

להרגיש מתפרקת לחלקיקים קטנטנים..  נאבדת- ומוצאת את עצמי שוב שוב בכל פעם מחדש

בחיבור. במגע

בתנועה..

בריקוד הזה.. שלא נגמר

אות אל רוצה שייגמר.

 

בו.

 

איך זה להרגיש שאת לא יכולה להכיל יותר-

ולהתחנן לעוד..

ודבר מסביב לא קיים.

ואת רק רוצה שימשיך.

 

 

אני מפחדת שאין בי עוד את הכוחות השטניים,

הערמומיים

הנבזיים

המופלאים

האוהבים

העדינים

המטורפים האלה…

בכל זמן, מקום, צורה..

התשוקה המטורפת שהייתה בי. הלהט. הכמיהה. השטניות ההיא של לרצות… ולהשיג.

“כאן ועכשיו”.

ושיקפוץ כל העולם ואישתו.

 

היכולת שהייתה בי.. לאהוב.

אין בי אותה עוד.

הכשרון להתמסר, ללטף,

להיאבד..

לאהוב.

להיכבש..

להיות נאהבת..(להיות נכבשת. נשלטת..  -תואם יותר את המציאות)

להרפות.. פשוט “להיות של”..

שלך. שלו. שלהם.

של התשוקה.

של האבדון. הבריחה. השכחה.

 

אין בי אותם עוד..

את כל אלו.

סגירות, עוינות, פחד, דריכות- תפסו את מקומם..

פקפוק, מודעות יתר, ביקורתיות עצמית, שיפוטיות..

 

לצעוק עוד פעם אחת.. עד שהקירות רעדו

מחזירים הד הערכה,

משיבים בהד מקנא, שומרי סוד..

 

לצעוק עד גרון ניחר,

עד צרידות.. עד שאין לי קול עוד..

ולהמשיך ולהנות ממנו עוד קצת..

 

 

אין זכר למה שהיה בי

אין זכר למי שהייתי.

אין זכר לי..

ואז.. מי אני היום? והאם.. אי פעם.. זה עוד יקרה?

 

כל כך הייתי רוצה פשוט, פשוט.. להנות.

פשוט להיכבש..

פשוט להרגיש טוב. ובטוחה. בי.. ושאני בסדר.

ולא לדעת שכל מה שאני, כל מי שאני.. זה לא, זה פשוט לא.

 

כל תזוזה שלי- דוחה

כל מ”מ בי- מרתיע

אי אפשר להנות איתי כי אני פשוט לא יודעת איך ומה נכון.

כל מה שאני עושה- כל כך לא נכון. ועושה רע. מאכזב.

לפעמים אני לא יודעת מה יותר מפחיד אותי.. שמישהו יתעניין בי.. או להשאר בנוחות הזאת, שאף אחד כבר מזמן לא.

וכולם יודעים להתרחק מראש..

 

 

 

אני מפחדת שאני אמות.. ולא יהיה שם איש, בהלוויה שלי.

שאיש לא יידע, אפילו.. על ההלוויה.

למי יודיעו?

אין לי טלפון אפילו, למסור בבית חולים.. “למקרה ש..” “לצורך התקשרות”….

איש לא יהיה שם

איש לא ידע מי אני.

 

וככה זה פשוט ייגמר..(אירוני משהו, הפועל הזה.. דווקא בפוסט הזה..)

ככה זה ייגמר.. בלי שגמרתי..


This is a blog At.CorKy.Net