אני קוראת בפורום ולפעמים.. אני כל כך רוצה לכתוב משהו מעודד ומחזק ומחייך…
למלא שורות של מילים יפות כאלה, “מרימות”.. אבל ביננו- די מנותקות מהמציאות..
וביננו?
אני יודעת שזה פשוט מרגיש רע.
וכל ההגיון שבעולם.. זה טוב ויפה
ועדיין,
זה פשוט..
מרגיש..
“זר לא יבין זאת”, הא?..
וזה..
ההרגשה הזאת.. ההגיון לא יכול לה..
יש לה הגיון משלה..
כי אני מכירה היטב את ה”היי” הזה שנמצאים בו לפעמים..
והבחילה שאחרי.
יותר מדיי טוב.
ואת ההאשמה העצמית שמצטרפת אח”כ..
כי זה לא שאמרת “לא”.. (זה רק משהו בך שאמר..)
וזה לא שאמרת “כן”..(ואולי הפעולות שלך כן..)
אבל משהו בך אמר, הראה..
אבל איך הוא היה אמור לשמוע אם את בעצמך לא הקשבת?
ואולי אני טועה.. וסתם חופרת יותר מדיי..
חופרת בעצמי..
חושבת.. במקום לחיות.
חונקת את עצמי בחוטים-חוטים, סבכים חונקים,
שמונעים מכל טיפת אוויר, טיפת אור לחדור.
בורחת, כמו תמיד..
ואולי אני פשוט מנסה לכתוב שזו דרך. זו דרך, זה תהליך.
זו למידה.
זו דרך- והיא לא פשוטה
וזה קשה וכואב ומבולבל וחרא ומתסכל במהלך..ונפגעים שם, לפעמים..
ויש נקודות קיצון, כי לפעמים מבהיל להיות בנקודות הללו שנראות “סטטיות”..
אז הולכים ל highs או lows
ומתישהו נגיע לאיזון שלנו. נמצא את מה שנכון לנו, איך שנכון לנו..
בקצב שלנו..
את מה שעושה לנו טוב. את המקומות והאנשים שעושים לנו טוב..
את עצמנו..
את עצמי.
אנחנו נגיע לזה..
מתישהו.
and maybe, just maybe.. it’s not that far away..