| מביטה- לא מביטה, רואה- לא רואה.. מתמקדת- ובוהה.. המוסיקה פועמת לי במוח, מחרישה דרך האוזניות ופתאום אני קולטת את זה באדישות איטית ומזעזעת- “שלום, אני נוסעת”(yeah’, right.. הלוואי וזה היה קל כל כך)- אבל אני נוסעת באמת. נוסעת, נוסעת, נוסעת- ותעזבו אותי כולם בשקט.. מנסה להשתיק ונבהלת לגלות שעשיתי עבודה טובה מדיי.. לא רק השתקתי- הכחדתי כל משהו חי שעוד היה סיכוי ששרד שם. צוחקת ברחוב עם זרים חוזרת אליי.. הדבר היחיד שמרגיש קצת כמו ה”בית”, רק שאני לא יודעת איך להתמודד, מה לעשות עם הבית הזה.. לא “תכליתי”. “תכלס, תכלס- נו?!!!!!!!!!!!!!” “שטויות”. ו “משחקים” ו”אומללות” “פילוסופיה” “הבידור הקטן שלה, ככה היא נהנית”
ואולי הוא צודק הכי עצוב.. שהוא צודק. הכל אצלי “רוח”(מהרפרטואר של אמא) הכל אצלי.. איך היא עושה? “פוףףףף”.. והתנועה הזו, שלה.. ובמציאות- דבר אינו ממשי. מה שעושה ממני קליפה ריקה. נטולת תוכן ופוטנציאל כלשהו לממש כל שביב פוטנציאל שכן טמון בי..
אני מרגישה(לא- “אני מפחדת שאני”. ולא “לא יודעת האם אני”..) שאני מילולית- בורחת. בורחת, רצה, נסה.. מהמחשבות שבינתיים רק מזדחלות לאיטן בראש, מתקבעות, מתחפרות ואני רצה.. אוף.
|