no title

מביטה- לא מביטה, רואה- לא רואה..
מתמקדת- ובוהה.. 

המוסיקה פועמת לי במוח, מחרישה דרך האוזניות ופתאום אני קולטת את זה באדישות איטית ומזעזעת-
אני בורחת מלהרגיש.
בורחת מתחושות.
ממחשבות.
מ.. מהכל.

“שלום, אני נוסעת”(yeah’, right.. הלוואי וזה היה קל כל כך)-

אבל אני נוסעת באמת.

נוסעת, נוסעת,

נוסעת- ותעזבו אותי כולם בשקט..
מתרוצצת, צוחקת, מדברת, מנסה להשתיק לעצמי את המוח במוסיקה שאני לא מרגישה אותה בכלל,
רק את הביטים, בעוצמות לא שפויות,

מנסה להשתיק ונבהלת לגלות שעשיתי עבודה טובה מדיי.. לא רק השתקתי- הכחדתי כל משהו חי שעוד היה סיכוי ששרד שם.
בו. בי..

צוחקת ברחוב עם זרים
מבלה שעות בחנויות ספרים,
נוסעת, נוסעת, נוסעת..
רק כדי להיות עסוקה- ולא בעצמי.
לא לחשוב.
מנסה לרוץ, מנסה לברוח אבל בסוף תמיד חוזרת הביתה..

חוזרת אליי.. הדבר היחיד שמרגיש קצת כמו ה”בית”, רק שאני לא יודעת איך להתמודד, מה לעשות עם הבית הזה..
עם עצמי..
אני יודעת שזה מבולבל ולא “ממוקד”.

לא “תכליתי”.
“שיחות ריקות”- אבא שלי קורא לזה. “ריקות מתוכן”

“תכלס, תכלס- נו?!!!!!!!!!!!!!”

“שטויות”. ו “משחקים” ו”אומללות” “פילוסופיה” “הבידור הקטן שלה, ככה היא נהנית”

 

ואולי הוא צודק

הכי עצוב.. שהוא צודק.

הכל אצלי “רוח”(מהרפרטואר של אמא)

הכל אצלי.. איך היא עושה? “פוףףףף”.. והתנועה הזו, שלה..

ובמציאות- דבר אינו ממשי.

מה שעושה ממני קליפה ריקה. נטולת תוכן ופוטנציאל כלשהו לממש כל שביב פוטנציאל שכן טמון בי..

 

 

אני מרגישה(לא- “אני מפחדת שאני”. ולא “לא יודעת האם אני”..) שאני מילולית- בורחת.

בורחת, רצה, נסה.. מהמחשבות שבינתיים רק מזדחלות לאיטן בראש,

מתקבעות, מתחפרות
מהתחושות שהמוסיקה סותמת לפני שהן מספיקות לעלות אל פני השטח(או שאלה המחשבות שלי שהיא מצליחה להעפיל עליהן וגם זה בעיקר הודות לווליום המחריש?)

ואני רצה..
עושה הכל לשמור על איזו בועת בידוד כזו..
של עצמי- מעצמי. מהעולם..
מפחדת מראש- לחשוב
מפחדת מראש- להרגיש
מפחדת מראש- להתעמת עם מה שעלול לבוא..

אוף.

 

 

Leave a Reply


This is a blog At.CorKy.Net