הכל כל כך מעורבב אצלי.. שלפעמים אני רק רוצה(ולא באמת) להטיח את הראש בדופן השולחן שזה ייגמר כבר..
וממש יכולה לראות את הסצינה הזו קורית..
וכאילו צופה מראש, מהצד.. (גם) את השניה הבאה, האדישה.
שאני לא עושה כלום.
פשוט מעבירה את הרגע הבא ככה, מהצד.
בלי להטיח, בלי לעצור, בלי לעשות שום דבר(ועזבו אותי מהבולשיט שהייתי אומרת לאחרים ש”אני עושה הרבה” ו”אני עושה ל-א לעשות, ל-א לפגוע וזה המון” ושאני עושה “לשמור על עצמי”.. בסדר.
אז למה זה מרגיש חרא??…).
אני פשוט שם.
נשארת.
כמו חרא צף במים(הביטוי החביב על אבא שלי, למקרה שלא ידעתם..)
לא עושה כלום.
נשארת.
וזה- נשאר בי.
נרקב.
בי.
ואני נרקבת איתו.. בתוכו.
מבפנים.
אנשים לא באמת רואים, אבל כשמתקרבים- ..אפשר להריח את הצחנה..
רקובה, רקובה כל כך.
ורק המעטפת.. נסבלת.. וגם זה, בקושי..