אכלתי.
הרבה.
ולא ישנתי.
והייתי מודעת, גם לפני.
החל מלפני חמש שעות. ויכולתי לעצור את זה.
לגמרי מודעת.
אבל אתם יודעים מה?
זה בסדר.
ויהיה בסדר.
יותר מזה-
יהיה טוב.
לא כי זה בסדר.
ולא כי נכון.
ולא כי אני יודעת שיהיה.
ואפילו לא כי אני מרגישה את זה.
פשוט יהיה טוב.
יהיה טוב, וזה הכל.
לילה טוב:)
אה,לא.
אין לי פיצול אישיות.
יש לי קושי בקבלת החלטות:) אבל רק להיום- טוב לי. ושום דבר ואף אחד,
לא שני בולמוסים ואפילו לא אני(ובעיקר לא!!)- לא ישנו את זה. כי לי– טוב.
אני קוראת בפורום ולפעמים.. אני כל כך רוצה לכתוב משהו מעודד ומחזק ומחייך…
למלא שורות של מילים יפות כאלה, “מרימות”.. אבל ביננו- די מנותקות מהמציאות..
וביננו?
אני יודעת שזה פשוט מרגיש רע.
וכל ההגיון שבעולם.. זה טוב ויפה
ועדיין,
זה פשוט..
מרגיש..
“זר לא יבין זאת”, הא?..
וזה..
ההרגשה הזאת.. ההגיון לא יכול לה..
יש לה הגיון משלה..
כי אני מכירה היטב את ה”היי” הזה שנמצאים בו לפעמים..
והבחילה שאחרי.
יותר מדיי טוב.
ואת ההאשמה העצמית שמצטרפת אח”כ..
כי זה לא שאמרת “לא”.. (זה רק משהו בך שאמר..)
וזה לא שאמרת “כן”..(ואולי הפעולות שלך כן..)
אבל משהו בך אמר, הראה..
ואולי אני טועה.. וסתם חופרת יותר מדיי..
חופרת בעצמי..
חושבת.. במקום לחיות.
חונקת את עצמי בחוטים-חוטים, סבכים חונקים,
שמונעים מכל טיפת אוויר, טיפת אור לחדור.
בורחת, כמו תמיד..
ואולי אני פשוט מנסה לכתוב שזו דרך. זו דרך, זה תהליך.
זו למידה.
זו דרך- והיא לא פשוטה
וזה קשה וכואב ומבולבל וחרא ומתסכל במהלך..ונפגעים שם, לפעמים..
ויש נקודות קיצון, כי לפעמים מבהיל להיות בנקודות הללו שנראות “סטטיות”..
אז הולכים ל highs או lows
ומתישהו נגיע לאיזון שלנו. נמצא את מה שנכון לנו, איך שנכון לנו..
בקצב שלנו..
את מה שעושה לנו טוב. את המקומות והאנשים שעושים לנו טוב..
את עצמנו..
את עצמי.
אנחנו נגיע לזה..
מתישהו.
and maybe, just maybe.. it’s not that far away..
אז אחרי שאכלתי.
וקצת נרגעתי..
(רגוע)
אני מפחדת מהכל.
הכל.
שלא יהיה לי אף פעם סקס.
שמחר אני אמות.. ולא אזכור איך זה.. להנות.
להרגיש.
להתנשק..
מה זה להט.
ואיך זה מרגיש להיות בין ידיים של מישהו..
להרגיש שבאמת, באמת רוצים אותי
להרגיש משהו בי מתעורר באמת
לא להאיץ בעצמי להרגיש, להתעורר..
איך זה כשמשהו עמוק וחזק ממני מתעורר שם בפנים.. שואב למעמקים שאי אפשר להתנגד אלא רק לעזוב ולצלול לתוכם
איך זה לגמור מחדירה
לגמור באמת
איך זה להרגיש על סף עילפון,
להרגיש מתפרקת לחלקיקים קטנטנים.. נאבדת- ומוצאת את עצמי שוב שוב בכל פעם מחדש
בחיבור. במגע
בתנועה..
בריקוד הזה.. שלא נגמר
אות אל רוצה שייגמר.
בו.
איך זה להרגיש שאת לא יכולה להכיל יותר-
ולהתחנן לעוד..
ודבר מסביב לא קיים.
ואת רק רוצה שימשיך.
אני מפחדת שאין בי עוד את הכוחות השטניים,
הערמומיים
הנבזיים
המופלאים
האוהבים
העדינים
המטורפים האלה…
בכל זמן, מקום, צורה..
התשוקה המטורפת שהייתה בי. הלהט. הכמיהה. השטניות ההיא של לרצות… ולהשיג.
“כאן ועכשיו”.
ושיקפוץ כל העולם ואישתו.
היכולת שהייתה בי.. לאהוב.
אין בי אותה עוד.
הכשרון להתמסר, ללטף,
להיאבד..
לאהוב.
להיכבש..
להיות נאהבת..(להיות נכבשת. נשלטת.. -תואם יותר את המציאות)
להרפות.. פשוט “להיות של”..
שלך. שלו. שלהם.
של התשוקה.
של האבדון. הבריחה. השכחה.
אין בי אותם עוד..
את כל אלו.
סגירות, עוינות, פחד, דריכות- תפסו את מקומם..
פקפוק, מודעות יתר, ביקורתיות עצמית, שיפוטיות..
לצעוק עוד פעם אחת.. עד שהקירות רעדו
מחזירים הד הערכה,
משיבים בהד מקנא, שומרי סוד..
לצעוק עד גרון ניחר,
עד צרידות.. עד שאין לי קול עוד..
ולהמשיך ולהנות ממנו עוד קצת..
אין זכר למה שהיה בי
אין זכר למי שהייתי.
אין זכר לי..
ואז.. מי אני היום? והאם.. אי פעם.. זה עוד יקרה?
כל כך הייתי רוצה פשוט, פשוט.. להנות.
פשוט להיכבש..
פשוט להרגיש טוב. ובטוחה. בי.. ושאני בסדר.
ולא לדעת שכל מה שאני, כל מי שאני.. זה לא, זה פשוט לא.
כל תזוזה שלי- דוחה
כל מ”מ בי- מרתיע
אי אפשר להנות איתי כי אני פשוט לא יודעת איך ומה נכון.
כל מה שאני עושה- כל כך לא נכון. ועושה רע. מאכזב.
לפעמים אני לא יודעת מה יותר מפחיד אותי.. שמישהו יתעניין בי.. או להשאר בנוחות הזאת, שאף אחד כבר מזמן לא.
וכולם יודעים להתרחק מראש..
אני מפחדת שאני אמות.. ולא יהיה שם איש, בהלוויה שלי.
שאיש לא יידע, אפילו.. על ההלוויה.
למי יודיעו?
אין לי טלפון אפילו, למסור בבית חולים.. “למקרה ש..” “לצורך התקשרות”….
איש לא יהיה שם
איש לא ידע מי אני.
וככה זה פשוט ייגמר..(אירוני משהו, הפועל הזה.. דווקא בפוסט הזה..)
ככה זה ייגמר.. בלי שגמרתי..
מה נסגר עם התקפי החרדה המחורבנים האלו?
זה ייגמר מתישהו?
פחדים, פחדים, פחדים..
חרדות ושוב פעם חרדות..
די..
עייפה.
הזכרת לי שביקשת להתרחק מפורומים וחברה לא בריאה..
אז אני כותבת לעצמי..
עם עצמי.
קראתי קצת חומרים ישנים שכתבתי, מזמן
וכל הפחדים שלי, כל מה שהעיק עליי בעבר- זה אותו הדבר.
הפחד מלא להיות בסדר
יותר מפחד לא להיות-
הפחד לא להיות בסדר. פחד מצמית. מהכל. בהכל.
כל הזמן.
הראיה הזו של “איך אני ואיך אני ואיך אני ואיך אני” והביקורת העצמית המטורפת הזאת..
, הראיה המפוכחת, החותכת.. הקוטלת והקטלנית הזו של עצמי את עצמי
בכל פיפס, בכל נשימה, בכל תזוזה.. בכל דבר- בהכל..
אוכלת,
אוכלת,
אוכלת..
שמנה
פרה
מגעילה..
יום אחד
יום אחד את לא יכולה בלי?
יום אחד..
אוכלת..
לפי התפריט, כן..
[איך אמר רוני? אנורקטיות דפוקות על כל הראש, דפוקות בשכל?
אז אני דפוקה בשכל..]
סעמק, סתמי את הפה כבר
תפסיקי לבלוס, מטומטמת..
אכלתי.
הקאתי.
לא הרבה- just enough בשביל להבהיל אותי.
this is not what i want to do
not the place i want to be at
not the step i wanna take next..
this is me, reaching..
“help..”
no- wait!
this is me- STOPPING!
(now)-
“HELP!.. please?”
סיוטים, סיוטים סיוטים..
כבר שבועות שלא מצליחה לישון
מתעוררת בזיעה קרה, כל לילה
כמו איזה פסיכופט מנותק- בשלווה מושיטה יד רגועה לבדוק את הפלאפון לשעה
חצות
ושוב.. (אולי כמה שעות נשרפו?) – חצות וחצי..
ואז שתיים
ושלוש..
ושוב
ושוב
ועוד פעם..
עוד מעט בוקר
עוד מעט אור..
שש,
שבע..
בשמונה מצליחה לישון “קצת” רצוף..
חולצה ספוגה(שוב)..
לילה נוסף נגמר..(מפנה מקום ליום.. של אוכל. שומן.. צמיג..
ואני, אני אני.. יותר מדיי אני.
ואיך זה, כשאין אותי בכלל?)
[מלבד שעה בשבוע]