February 6, 2012 by littlefuckedupsoul

?you know the part when the “panic” part of the panic attack goes away and ur just left there..

tired and exhausted, all worn out

and not from anything in specific, even.. just everyday life…

just the every day of you.

living.

they “tag” you as AD, but they dont tell you about the other things..

the “stuff” that goes along with it..

the shit that hides under the surface, hides under that cover..

the real shit that ur forced to deal with when the panic reduces or passes and ur left alone all to urself

when u REALLY have to deal..

and WHAT u really have to deal with

or- WHOM..

with your *fucked*self..

cause when that ”panic” part looses his deadly grip on you,

and ur just left there.. all worn out, beat and torn..

there is just sadness

and emptiness

and no hope

ur freaking forced to deal with youself

with the demons in YOU

with that part of you u wanna hide from

the part that hates bright light, that usually withdraws into that little ball in the  darkest corner of you..

that part..

those demons

and that , my friend..

that is the shitty part of all

cause  those are the demons the “big” demons make..

those are the demons that are so hard to get rid of

those are the demons roots in you and rottens you

for good..

that is the part to be afraid of

and that is the part you NEED to face ot some point..

and that is the part of yourself you sould deal..

that part..

is the shitty one  for real..

..

February 6, 2012 by littlefuckedupsoul

לחץ, לחץ, לחץ..

בחילה בחילה, בחילה..

די כבר..

מאוס.

 

 

 

..

February 6, 2012 by littlefuckedupsoul

פאק, נו מה יהיה עם התקף החרדה הזה?

לא ייגמר אף פעם?…

די כבר, מספיק.

מספיק, אמרתי.

צאי מזה.

[יאללה, לך כבר.

תלך מכאן!!]

להקיא..

February 4, 2012 by littlefuckedupsoul

זונה.

 

 

זונה,

זונה,

זונה.

 

 

 

 

להקיא..

“אז אף פעם אי אפשר לדעת אצלך..”

February 3, 2012 by littlefuckedupsoul

 

“אז אף פעם אי אפשר לדעת אצלך..”

יפה לךָ..

 

אאוץ’.

 

 

 

touché

 

 

 

 

 

 

לגמרי אאוץ’.

 

 

 

 

 

(קלע. לגמרי.

ואם הייתי יודעת לתת לדברים(אנשים?) לחדור גם היה מכאיב.. או מסעיר..

אם לחשוב על זה, כרגע הייתי מעדיפה דווקא שלשול על פני עצירות..  [TMI, TMI, TMI..] )

If only..

February 3, 2012 by littlefuckedupsoul

“קחי לך זמן,

הכאב הזה יחלוף מהר- אני מבטיח..

זה רק זמן- ונשכח..

ואין עניין.. את הסתיו הזה בדמעות גדולות למרוח..

ותמיד..

מעונן..

 

 

ואיך לומר.. כל הזמן את בין לבין ולא בדיוק ברור לך

– מה לומר כשהפוך..

וכל דבר.. הוא מבלבל ומעורפל

-מכאיב –

[זה לא נראה לך]

מקבל זאת בנימוס ..

 

 

אז בואי נצעק .. ונלך אל המקומות ששם טבעי הרעש

ואף אחד לא נרגע ..

והתשוקה להישרף מבלי למות- זה כשרון לדעת

זאת אהבה.. אהבה..

 

 
ואיך לומר.. כל הזמן את בין לבין ולא בדיוק ברור לך

– מה לומר כשהפוך..

וכל דבר.. הוא מבלבל ומעורפל

-מכאיב –

[זה לא נראה לך]

מקבל זאת בנימוס ..

 

 

 

אז ..

קחי לך זמן..

הכאב הזה יחלוף מהר..

אני מבטיח..”

 

 

YouTube Preview Image

January 29, 2012 by littlefuckedupsoul

אכלתי.

הרבה.

 

ולא ישנתי.

 

והייתי מודעת, גם לפני.

החל מלפני חמש שעות. ויכולתי לעצור את זה.

לגמרי מודעת.

 

אבל אתם יודעים מה?

זה בסדר.

ויהיה בסדר.

 

יותר מזה-

יהיה טוב.

 

לא כי זה בסדר.

ולא כי נכון.

ולא כי אני יודעת שיהיה.

ואפילו לא כי אני מרגישה את זה.

 

 

פשוט יהיה טוב.

יהיה טוב, וזה הכל.

 

לילה טוב:)

 

אה,לא.

אין לי פיצול אישיות.

יש לי קושי בקבלת החלטות:) אבל רק להיום- טוב לי. ושום דבר ואף אחד,

לא שני בולמוסים ואפילו לא אני(ובעיקר לא!!)- לא ישנו את זה. כי לי– טוב.

משהו טוב, לשם שינוי:)

January 29, 2012 by littlefuckedupsoul

(כן ירבו)

 

http://www.youtube.com/watch?v=v9qE-qXI11I&feature=channel_video_title

 

יפהפה,

פשוט יפהפה.

מה אפשר להגיד כאשר אין מה לומר?..

January 28, 2012 by littlefuckedupsoul

אני קוראת בפורום ולפעמים.. אני כל כך רוצה לכתוב משהו מעודד ומחזק ומחייך…

למלא שורות של מילים יפות כאלה, “מרימות”.. אבל ביננו- די מנותקות מהמציאות..

וביננו?

אני יודעת שזה פשוט מרגיש רע.

וכל ההגיון שבעולם.. זה טוב ויפה

 

ועדיין,

זה פשוט..

מרגיש..

 

“זר לא יבין זאת”, הא?..

 

וזה..

ההרגשה הזאת.. ההגיון לא יכול לה..

יש לה הגיון משלה..

 

ובדרך כלל..
אין לי אפילו מה לכתוב שם.. מלבד איזו הבנה שקטה כזו..
שמתמזערת מול כל הכאב הזה.. מול הגוש הזה בבטן..
במעלה הגרון..
שאני יודעת, יודעת כמה מוחשי הוא..
והחמלה הזו, המטומטמת..  שאני נמלאת בה..
והיא כל מה שיש לי..
נראית לי כל כך לא מספיקה..
כל כך לא מנחמת..
אז אני יודעת.
אז אני באמת יודעת.
אז מה.. ביג דיל..
מדליה..
והאצבעות רצות לי על המקלדת.. ואני מנסה לכתוב לרותם משהו מנחם, על אתמול..
אבל יוצאת לי רק אותה פאקינג אמת..
ואני כותבת לה שתהנה.. ומבקשת..
“ו.. בלי שטויות, כן?..
ואם כן- תוודאי שתהיינה “שוות”!”
וכל כך דפוק לצחוק על זה..
(אבל מה אם זה כל מה שנותר בי?..)
וקשה לי לכתוב לה שזה בסדר.. ונורמלי.. והיא לא צריכה להרגיש רע..
על אתמול-

כי אני מכירה היטב את ה”היי” הזה שנמצאים בו לפעמים..
והבחילה שאחרי.

יותר מדיי טוב.

ואת ההאשמה העצמית שמצטרפת אח”כ..
כי זה לא שאמרת “לא”.. (זה רק משהו בך שאמר..)
וזה לא שאמרת “כן”..(ואולי הפעולות שלך כן..)
אבל משהו בך אמר, הראה..

אבל איך הוא היה אמור לשמוע אם את בעצמך לא הקשבת?

ואולי אני טועה.. וסתם חופרת יותר מדיי..

חופרת בעצמי..

חושבת.. במקום לחיות.

חונקת את עצמי בחוטים-חוטים, סבכים חונקים,

שמונעים מכל טיפת אוויר, טיפת אור לחדור.

בורחת, כמו תמיד..

 

ואולי אני פשוט מנסה לכתוב שזו דרך. זו דרך, זה תהליך.
זו למידה.

זו דרך- והיא לא פשוטה
וזה קשה וכואב ומבולבל וחרא ומתסכל במהלך..ונפגעים שם, לפעמים..

ויש נקודות קיצון, כי לפעמים מבהיל להיות בנקודות הללו שנראות “סטטיות”..
אז הולכים ל highs או lows

ומתישהו נגיע לאיזון שלנו. נמצא את מה שנכון לנו, איך שנכון לנו..
בקצב שלנו..
את מה שעושה לנו טוב. את המקומות והאנשים שעושים לנו טוב..
את עצמנו..

את עצמי.
אנחנו נגיע לזה..

 

מתישהו.

and maybe, just maybe.. it’s not that far away..

אני מפחדת.

January 28, 2012 by littlefuckedupsoul

אז אחרי שאכלתי.

וקצת נרגעתי..

 

(רגוע)

אני מפחדת מהכל.

הכל.

שלא יהיה לי אף פעם סקס.

שמחר אני אמות.. ולא אזכור איך זה.. להנות.

להרגיש.

להתנשק..

מה זה להט.

ואיך זה מרגיש להיות בין ידיים של מישהו..

 

להרגיש שבאמת, באמת רוצים אותי

להרגיש משהו בי מתעורר באמת

לא להאיץ בעצמי להרגיש, להתעורר..

איך זה כשמשהו עמוק וחזק ממני מתעורר שם בפנים.. שואב למעמקים שאי אפשר להתנגד אלא רק לעזוב ולצלול לתוכם

 

איך זה לגמור מחדירה

לגמור באמת

 

איך זה להרגיש על סף עילפון,

להרגיש מתפרקת לחלקיקים קטנטנים..  נאבדת- ומוצאת את עצמי שוב שוב בכל פעם מחדש

בחיבור. במגע

בתנועה..

בריקוד הזה.. שלא נגמר

אות אל רוצה שייגמר.

 

בו.

 

איך זה להרגיש שאת לא יכולה להכיל יותר-

ולהתחנן לעוד..

ודבר מסביב לא קיים.

ואת רק רוצה שימשיך.

 

 

אני מפחדת שאין בי עוד את הכוחות השטניים,

הערמומיים

הנבזיים

המופלאים

האוהבים

העדינים

המטורפים האלה…

בכל זמן, מקום, צורה..

התשוקה המטורפת שהייתה בי. הלהט. הכמיהה. השטניות ההיא של לרצות… ולהשיג.

“כאן ועכשיו”.

ושיקפוץ כל העולם ואישתו.

 

היכולת שהייתה בי.. לאהוב.

אין בי אותה עוד.

הכשרון להתמסר, ללטף,

להיאבד..

לאהוב.

להיכבש..

להיות נאהבת..(להיות נכבשת. נשלטת..  -תואם יותר את המציאות)

להרפות.. פשוט “להיות של”..

שלך. שלו. שלהם.

של התשוקה.

של האבדון. הבריחה. השכחה.

 

אין בי אותם עוד..

את כל אלו.

סגירות, עוינות, פחד, דריכות- תפסו את מקומם..

פקפוק, מודעות יתר, ביקורתיות עצמית, שיפוטיות..

 

לצעוק עוד פעם אחת.. עד שהקירות רעדו

מחזירים הד הערכה,

משיבים בהד מקנא, שומרי סוד..

 

לצעוק עד גרון ניחר,

עד צרידות.. עד שאין לי קול עוד..

ולהמשיך ולהנות ממנו עוד קצת..

 

 

אין זכר למה שהיה בי

אין זכר למי שהייתי.

אין זכר לי..

ואז.. מי אני היום? והאם.. אי פעם.. זה עוד יקרה?

 

כל כך הייתי רוצה פשוט, פשוט.. להנות.

פשוט להיכבש..

פשוט להרגיש טוב. ובטוחה. בי.. ושאני בסדר.

ולא לדעת שכל מה שאני, כל מי שאני.. זה לא, זה פשוט לא.

 

כל תזוזה שלי- דוחה

כל מ”מ בי- מרתיע

אי אפשר להנות איתי כי אני פשוט לא יודעת איך ומה נכון.

כל מה שאני עושה- כל כך לא נכון. ועושה רע. מאכזב.

לפעמים אני לא יודעת מה יותר מפחיד אותי.. שמישהו יתעניין בי.. או להשאר בנוחות הזאת, שאף אחד כבר מזמן לא.

וכולם יודעים להתרחק מראש..

 

 

 

אני מפחדת שאני אמות.. ולא יהיה שם איש, בהלוויה שלי.

שאיש לא יידע, אפילו.. על ההלוויה.

למי יודיעו?

אין לי טלפון אפילו, למסור בבית חולים.. “למקרה ש..” “לצורך התקשרות”….

איש לא יהיה שם

איש לא ידע מי אני.

 

וככה זה פשוט ייגמר..(אירוני משהו, הפועל הזה.. דווקא בפוסט הזה..)

ככה זה ייגמר.. בלי שגמרתי..


This is a blog At.CorKy.Net