fuckedup

מה נסגר עם התקפי החרדה המחורבנים האלו?

זה ייגמר מתישהו?

פחדים, פחדים, פחדים..

חרדות ושוב פעם חרדות..

די..

עייפה.

הזכרת לי שביקשת להתרחק מפורומים וחברה לא בריאה..

אז אני כותבת לעצמי..

עם עצמי.

קראתי קצת חומרים ישנים שכתבתי, מזמן

וכל הפחדים שלי, כל מה שהעיק עליי בעבר- זה אותו הדבר.

הפחד מלא להיות בסדר

יותר מפחד לא להיות-

הפחד לא להיות בסדר. פחד מצמית. מהכל. בהכל.

כל הזמן.

הראיה הזו של “איך אני ואיך אני ואיך אני ואיך אני” והביקורת העצמית המטורפת הזאת..

, הראיה המפוכחת, החותכת.. הקוטלת והקטלנית הזו של עצמי את עצמי

בכל פיפס, בכל נשימה, בכל תזוזה.. בכל דבר- בהכל..

אוכלת,

אוכלת,

אוכלת..

שמנה

פרה

מגעילה..

יום אחד

יום אחד את לא יכולה בלי?

יום אחד..

אוכלת..

לפי התפריט, כן..

[איך אמר רוני? אנורקטיות דפוקות על כל הראש, דפוקות בשכל?

אז אני דפוקה בשכל..]

סעמק, סתמי את הפה כבר

תפסיקי לבלוס, מטומטמת..

אכלתי.

הקאתי.

לא הרבה- just enough בשביל להבהיל אותי.

this is not what i want to do

not the place i want to be at

not the step i wanna take next..

this is me, reaching..

“help..”

no- wait!

this is me- STOPPING!

(now)-

“HELP!.. please?”

סיוטים, סיוטים סיוטים..

כבר שבועות שלא מצליחה לישון

מתעוררת בזיעה קרה, כל לילה

כמו איזה פסיכופט מנותק- בשלווה מושיטה יד רגועה לבדוק את הפלאפון לשעה

חצות

ושוב.. (אולי כמה שעות נשרפו?) – חצות וחצי..

ואז שתיים

ושלוש..

ושוב

ושוב

ועוד פעם..

עוד מעט בוקר

עוד מעט אור..

שש,

שבע..

בשמונה מצליחה לישון “קצת” רצוף..

חולצה ספוגה(שוב)..

לילה נוסף נגמר..(מפנה מקום ליום.. של אוכל. שומן.. צמיג..

ואני, אני אני.. יותר מדיי אני.

ואיך זה, כשאין אותי בכלל?)

[מלבד שעה בשבוע]

קראתי קצת את עצמי לפני כמה שנים

“זה זמן מה, תקופה,

שהלב מלא תחושות, היד נטויה לכתוב, המחשבות רצות- והנפש.. הנפש שוקטת.

אולי בדיוק מפני שהמחול הפנימי כבר איננו דוהר בי, כבר לא נראה כמו מסך ריק.

לא מרקיע , נוסק לקיצון בשיאו ולא מתחפר. רוקד, מתעופף מעל הקרקע, נוגע לא נוגע.

חי.

נושם..

וכך גם אני”

איפה כל זה היום?

כי היום הכל רק מסך ריק.. והלב ריק..

ולמחשבות.. אני לא מצליחה להגיע

.לא מצליחה לגעת בי.. ובתוכי- אין בי שלווה

מי בכלל מדבר על נפש..

ריקה, מנוכרת, מנותקת.

ואני תוהה.. מתי זה שוב התהפך? מתי, היכן, מדוע?

כיצד לא הבחנתי?

כתבתי הרבה שיציאה מהארון בעיניי- אין לה כל קשר לנטיה המינית של האדם. יציאה מהארון בעיניי היא לצאת מהארון בכל רגע ורגע, בכל נושא ונושא, מול כל מרכיב מהסביבה שלך. מול עצמך.

יציאה מהארון היא אותה התחושה כאשר נמצאים בכל סביבה, עם כל אדם, בכל אינטראקציה- ולו של קשר עין-  תחושת האשמה.

תחושת הפגום. והתחושה של ריבוי מחשבות. של מליוני מחשבות רצות בראש כמו במירוץ מטורף, מועדות על עצמן, נתפסות אחת ברגלי רעותה..

ונסיגה, כניעה אל ברירת המחדל- אל השקר.

לשקר,

לשתוק, להכנס לארון. מלא הצללים והמסריח והחמים והנוח והמחניק, והמוכר והישן. שהרבה פעמים כבר כל כך לא מרגישים “שלנו”- ובכל זאת.

ארונות הקבורה, שקוברים אותנו בכל פעם מחדש.

בתוך עצמנו, בתוך סודות,

בתוך קירות שסוגרים אותנו..

“אני לא יודעת מה נסגר איתי. אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אפילו. אני לא יודעת האם אני רוצה לרצות, בכוח. בכוח רב מדיי. אני מנסה, ומנסה יותר מדיי.”

והיום- אפילו לא זה. אני אפילו לא מנסה..

סיוטים.

מתעוררת

חצי אדישה חצי מנותקת

מזיעה.. זיעה קרה.

עוד לילה.

עוד סיוט.

לא רוצה להרדם. לא מצליחה שלא.. העיניים נעצמות..

ומחר שוב.. מחדש.

כל לילה.

(לא לישון)

הוא.

(להקיא)

לא לחשוב, לא לחשוב…

תכתבי.. אין כוח לקום

המחשבות כמו פס צמיגי, ערפל שאי אפשר לראות בתוכו

לא רואים דרכו כלום

פס סמיך שלא נותן לדבר לחדור..

חסר תחושה, חסר צורה, חסר מראה

מדיי.

קר לי.

לעזאזל(סליחה).

אני כל כך רוצה לחתוך.

אני כל כך רוצה לחתוך..

ולהעלם.

ולמות.

רק לקצת..

ולא באמת.

אני כל כך רוצה שזה יפסיק,

ייעצר

ויהיה אחרת

יהיה יפה

רק לרגע, רק לקצת.

ואז שיחזור..

אבל רק לקצת..

אני כל כך רוצה לחתוך. ושונאת שלא.

להקיא.