קראתי קצת את עצמי לפני כמה שנים

“זה זמן מה, תקופה,

שהלב מלא תחושות, היד נטויה לכתוב, המחשבות רצות- והנפש.. הנפש שוקטת.

אולי בדיוק מפני שהמחול הפנימי כבר איננו דוהר בי, כבר לא נראה כמו מסך ריק.

לא מרקיע , נוסק לקיצון בשיאו ולא מתחפר. רוקד, מתעופף מעל הקרקע, נוגע לא נוגע.

חי.

נושם..

וכך גם אני”

 

איפה כל זה היום?

כי היום הכל רק מסך ריק.. והלב ריק..

ולמחשבות.. אני לא מצליחה להגיע

.לא מצליחה לגעת בי.. ובתוכי- אין בי שלווה

מי בכלל מדבר על נפש..

ריקה, מנוכרת, מנותקת.

ואני תוהה.. מתי זה שוב התהפך? מתי, היכן, מדוע?

 

כיצד לא הבחנתי?

 

כתבתי הרבה שיציאה מהארון בעיניי- אין לה כל קשר לנטיה המינית של האדם. יציאה מהארון בעיניי היא לצאת מהארון בכל רגע ורגע, בכל נושא ונושא, מול כל מרכיב מהסביבה שלך. מול עצמך.

יציאה מהארון היא אותה התחושה כאשר נמצאים בכל סביבה, עם כל אדם, בכל אינטראקציה- ולו של קשר עין-  תחושת האשמה.

תחושת הפגום. והתחושה של ריבוי מחשבות. של מליוני מחשבות רצות בראש כמו במירוץ מטורף, מועדות על עצמן, נתפסות אחת ברגלי רעותה..

ונסיגה, כניעה אל ברירת המחדל- אל השקר.

לשקר,

לשתוק, להכנס לארון. מלא הצללים והמסריח והחמים והנוח והמחניק, והמוכר והישן. שהרבה פעמים כבר כל כך לא מרגישים “שלנו”- ובכל זאת.

ארונות הקבורה, שקוברים אותנו בכל פעם מחדש.

בתוך עצמנו, בתוך סודות,

בתוך קירות שסוגרים אותנו..

 

“אני לא יודעת מה נסגר איתי. אני לא יודעת מה אני צריכה לעשות, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, אפילו. אני לא יודעת האם אני רוצה לרצות, בכוח. בכוח רב מדיי. אני מנסה, ומנסה יותר מדיי.”

והיום- אפילו לא זה. אני אפילו לא מנסה..

“מרוב שאני מנסה- אני לא מניחה לעצמי להצליח. עסוקה כל הזמן בנסיונות ועוד נסיונות ועוד אחד.. מרוב נסיונות- לא באמת נותנת לאף נסיון סיכוי..
מרוב שאני רוצה- אני לא מניחה לעצמי.”
“וכל הלמה וכל הסיבות לא ממש משנות, כי אני עטופה בהן כמו גולם בקליפתו.. חוטים על גבי חוטים על גבי חוטים.
מתוחים, הדוקים, מחניקים..
חונקת את עצמי כמו שריון מפלדה, לא ממש משנה האם הוא באמת מגן- העיקר שארגיש את מלוא משקלו, שאדע שהוא קיים.
העיקר שארגיש את עצם הימצאו.
כתבתי כ”כ הרבה, ויחד עם זאת אינני כותבת דבר. הכל מסתובב סביב כלום, את יודעת..
אני מתכתבת במסרים, בהודעות בכל מקום- שום דבר עם אנשים.
מכירה מישהו- ובורחת.
מישהו מגיב- אני בורחת.
בורחת מהם ברגע שהם מתקרבים והרבה לפני כן. מפחד שיראו. שיכירו.
שיידעו מי אני.
שיחשפו.
שאני- איחשף.
לחשוף את השקרים. את הפנים.. את הכלום.. הריק. הרוע. הכיעור.
השקר.”
“זה כמו מיטת מסמרים..
פשוט- אבל מורכב.
פשוט- אבל משונן היטב..
חותך בכל פעם שאני חושבת עליו יותר מדיי. מתעמקת בו.
אם לא לחשוב- לא תיחתך.
ישאיר סימנים- אבל לא יחתוך..
אבל איך אפשר לא לחשוב על מה אתה שוכב?
“אני לא מסוגלת, אני לא מסוגלת כאשר אני נפגעת- אני לא מסוגלת להיות בכל קשר (תקשורת) עם אדם בצורה “נורמלית” אח”כ.
פשוט לא מסוגלת.
או שאני כולי מכווצת מבפנים, נעולה וסגורה, כמו איזה טמפון..
באותה בועת מגן על כל החושים שלי והרגשות. מגיבה כרגיל אבל שום דבר לא פוגע, לא נוגע, לא חודר..
או שאני בורחת..
בורחת, חותכת.
או שאני מתקיפה.
או שאני בהיפר התנהגותי. צוחקת, מרכז המסיבה..
לא יודעת להתמודד עם אנשים.
לא יודעת לתקשר עם אנשים..
[“צריכים לקשור ולסגור אותך איפשהו, לכלוא אותך רחוק מחברה אנושית”…- אולי.. אולי הוא צודק..]
ולפעמים זה מרגיש לבד.
כל כך לבד שזה כואב..
וכן טוב לי עם הלבד שלי וכן טוב לי עם העצמי שלי..
ועדיין.
לפעמים.. זה פשוט מרגיש לבד. מדיי.

 

 

 

 

 

Leave a Reply


This is a blog At.CorKy.Net