קשה לי.
“קשה לי”- נראה שזה ההמנון הלאומי החדש שלי בימים אלה.
ימים, שבועות.. (חודשים?)
רגעים נערמים לדקות,
הופכים לשעות,
מצטברים לימים..
דמעות שלא נבכו, מילים שלא נאמרו, חטאים שחטאתי ולא האטתי אפילו להביט.
לא להביט לאחור,
לא להביט בכלל,
לא להאט.
הכל-הכל-הכל נבעט לשולי הכביש בברוטליות נטולת רחמים תוך השעטה הקורסת, הטרופה שלי הלאה
מעצמי.
לאן? (-הלאה)
לאן? (-רחוק)
לאן? (-אני לא יודעת..)
מה יהיה?
(-די…)
הנסיון העיקש והנואש שלי ל..
ל-מה? מה אני מנסה לעשות?
מה אני רוצה?
לא לעצור, רק לא לעצור.
גם בשביל להבין את עצמי אין לי זמן
גם כדי להעיז לשאול “ומה?” אני לא עוצרת.
אין זמן. (“זמן”?.. -כוח. אומץ. תעוזה.) . להאט, להביט על עצמי במראה.
להביט לעצמי בעיניים.
ולהשאר.
אז אני נמנעת מלתת לרגעים לחלחל.
מנווטת בין שניה לשניה כמו בין ממטר פצצות שנופל עליי
כמו נמלט הנס על חייו..
מנסה לחמוק כאן, להתכופף שם..
לאטום כל חוש, חוויה, זכרון למציאות הזו.. ההזויה..
רואה- לא רואה, שומע- לא שומע.. לא קולט, לא מפנים..
אחר כך, זה יבוא לו
ובינתיים רץ.
פשוט רץ.
אז אני מקיאה-
מקיאה מתוכי שאלות, רגשות, זכרונות
חוויות..
מקיאה שלא יגע, שלא יגע בי דבר
שיחזור, יעלה חזרה.. לא ירד פנימה..
מרחיקה מעצמי.. אבל לא מצליחה להוציא
בעיניים עצומות חזק, אוזניים אטומות לכאורה(אבל רק) ורגליים כושלות-
נאחזת באשליה של מנוסה.
שדבר לא באמת נוגע.
חומקת מכל מה שיש בו פוטנציאל שירגיש,
חומקת מעצמי..
וממשיכה לרוץ.
ממשיכה לשעוט
ממשיכה בדהירה מושתקת כל חוש הזאת קדימה..
-לא ליפול,
רק לא ליפול-
מועדת ומאיצה בעצמי להמשיך
לא לתת לזה להרגיש, לא לתת לזה לחשוב
לא לתת לזה להיות
כי אם כן..
זה נראה כי שערי הגיהנום עצמו מאיימים להפתח ולבלוע אותי לתוכם
ואני מפחדת.. מפחדת כל כך
פעם.. הרגשתי כמו ילדה קטנה שרוצה שמישהו יקח אותה, יחבק אותה חזק חזק..
יאמץ אותה אל חיקו
ופשוט להירדם. שלווה
והיום זה גם לא זה. אין בי רצון שיגעו, אין בי רצון שיתקרבו, אין בי רצון שאיש ינחם או יגונן עליי
משהו בי בודד את עצמו. שם חומה, נעל שערים..
ואני לא מרגישה..
אולי אם יחפרו עם סכין מנתחים שם, עמוק עמוק.. יעשו איזה הליך רפואי, תיקון מורכב וסבוך.. יוכלו למצוא שביב אנושיות שעדיין נותר בי
יוכלו למצוא משהו בר תיקון, משהו אנושי, צבעוני.. אמיתי- שיש בו סיכוי שיפרח..
ובינתיים אני יצור. כמו שגבי תמיד קרא לי.. יצור.
להמשיך, לרוץ, לא לחשוב
לא להרגיש, לא לגעת, להביט..
לא באמת, לא עכשיו. לא אף פעם.
בדיוק כמו האוכל הזה, שאני דוחסת לתוכי-
איך מטרופולין אמרו?
“לישון בלי לחלום, לישון בלי לדעת
לשקר בלי לחשוב, לאהוב בלי לגעת
הולכים לדבר- שיחה בלי לשמוע,
ללחוש מרחוק- ללחוש ולברוח”?..
ככה אני.
לרוץ,למעוד,לכשול,ליפול
ושוב
והלאה
ו..
רק לא לחשוב.
העיקר.. לא לחשוב..